החלטה בתיק בש"א 20906/07

הנתבעות מבקשות לדחות את התביעה על הסף, מפאת התיישנות.

התביעה הנוכחית היא תביעת שיפוי, שהוגשה מכח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), לתשלום סכומים ששילם התובע לניזוקה, גב' קרולין גדז', בגין נכות בשיעור 100% שנגרמה לה בעקבות תאונה שאירעה בבריכה המוחזקת על ידי הנתבעת 1, ביום 17/7/98.

לכתב התביעה צורפה, בין היתר, תעודת עובד ציבור מיום 28/9/06, שבה נכתב כי בבדיקה שנערכה ביום 16/8/99, נקבע כי לגב' גדז' נכות בשיעור 100% בניידות. בנוסף, צורפו תדפיסים המעידים על כך שלגב' גדז' שולמו גימלאות החל מחודש יולי שנת 1999 (נספח ו' לכתב התביעה).

מכאן, כי על פני הדברים, תביעת השיפוי הנוכחית, התיישנה זה מכבר, שכן התאונה אירעה לפני כעשר שנים, והתובע היה מודע לה סמוך למועד התרחשותה.

התובע מפנה להוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובעת כי בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין פרק הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע 18 שנה, וטוען כי כשם שגב' גדז', הניזוקה, יכולה להיבנות מהוראה זו כ"מגן" מפני טענת ההתיישנות, כך גם הוא.

למעשה, הנתבעות "צפו" טענה זו כבר בבקשתם (עוד בטרם הוגשה התגובה) וטענו כי הארכת תקופת ההתיישנות מכח סעיף 10 לחוק ההתיישנות היא זכות אישית, שאינה מועברת על דרך סוברוגציה לתובע, מכח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

מעיון בטיעוני הצדדים ניתן להיווכח, כי המחלוקת נסבה בעיקר על אופן הפרשנות הראוי של הכלל שהותווה בהקשר זה, במסגרת פסק הדין בע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז(4) 433 (2001)). נפסק, כי "לפיכך, הגנה דיונית העומדת למזיק והיא מכוונת כנגד הזכות, כגון התיישנות, תעמוד למזיק גם כנגד המוסד לביטוח לאומי- זאת להבדיל מהגנה דיונית המכוונת כנגד בעל הזכות, שאז נראה כי הזכות עוברת כשהיא משוחררת מאותה הגנה אישית" (עמ' 438). וכן: "זכות השיפוי של המוסד צומצמה, במעשי חקיקה שונים...אולם חריגים אלה , הם חריגים מיוחדים ומפורשים שהגיונם חורג מהסדר הסוברוגציה. אין, לעומת זאת, בדין, הוראה חריגה לעניין ההתיישנות, והתוצאה הרגילה המתבקשת מקיומה של הסוברוגציה, יוצרת זיקה וזהות במקרה זה בין טענת ההתיישנות העומדת למזיק כנגד הניזק, לבין הזכות העומדת לו, למזיק, בעניין זה, כנגד המוסד. בהיות טענת ההתיישנות טענה המופנית כאמור, כנגד הזכות, ולא כלפי בעל הזכות תעמוד היא כלפי המוסד כמו כלפי הניזוק" (עמ' 441).

אני סבור, כי לא ניתן לערוך הקבלה בין טענת ההתיישנות של המזיק כלפי הניזוק לבין טענתו כלפי המוסד לביטוח לאומי, ללא הקבלה תואמת בין תחולת הוראות החריגים לחוק ההתיישנות, וסעיף 10 לחוק זה בכללם. עמדת הנתבעות, שלפיה טענת ההתיישנות היא טענה כנגד הזכות בעוד שהסתמכות על סעיף 10 לחוק ההתיישנות מופנית כנגד בעל הזכות, יוצרת הבחנה שעלולה להוביל למצב בלתי צודק מבחינה דיונית, שבו המוסד לביטוח לאומי יהיה מנוע מלתבוע שיפוי בגין גימלאות המשולמות לניזוק, למרות שתביעה (קיימת או פוטנציאלית) מטעם הניזוק כנגד המוסד לביטוח לאומי אינה נחסמת כלל, לאור תחולתו של סעיף 10 לחוק. סיטואציה זו מובילה להעדר מוחלט של שיפוי המוסד לביטוח לאומי (אלא אם כן הניזוק הגיש את תביעתו גם כנגד המזיק, ומתבצעת "התחשבנות" כוללת במסגרת אותו הליך).

אני מודע לכך, שבנסיבות המקרה שלפני, לרעיון תיאורטי זה אין רלוונטיות מובהקת, שכן מדובר במקרה שבו גימלאות התובע משולמות באופן שגרתי במשך תקופה ארוכה, ובתביעה הנוכחית הוא עותר לחייב את הנתבעות בשיפוי רטרואקטיבי.

עם זאת, אני סבור, כי יש לקבוע עמדה עקרונית בדבר תחולתו של סעיף 10 על תביעות שיפוי של המוסד לביטוח לאומי, במקביל לטענת התיישנות פוטנציאלית, וזאת על מנת למנוע סיטואציות כגון אלה.

בנוסף, וחשוב מכך, הוראת סעיף 10 מגנה על התובע-הניזוק מפני טענת התיישנות, והיא אינה טענת הגנה דיונית המכוונת כנגד בעל הזכות, בהתאם למשמעות המילולית של המונח. 

תחולתו של סעיף 10 לחוק ההתיישנות בתביעות מטעם המוסד לביטוח לאומי, הוכרה בהחלטות מסויימות, שאוזכרו בטיעוני התובעת. כך נקבע, בין היתר, כי "... כל טענה שיש למזיק כלפי הנפגע עומדת לו גם כלפי המוסד אשר נכנס כאמור בנעלי הנפגע, כמו למשל טענת ההתיישנות כמו במקרה של פסק דין עמית. התוצאה המתחייבת מהמאמור לעיל היא שההיפך יהיה אף הוא נכון. דהיינו שכל טענה שיש בפיו של הנפגע כלפי המזיק אף היא תעמוד לו למוסד כלפי אותו מזיק, גם בכל הקשור לטענת ההתיישנות. לא ייתכן מצב בו מחד תעמוד למזיק הגנת ההתיישנות כלפי המוסד בהתאם לחוק ההתיישנות, ומאידך לא תעמוד למוסד כלפי המזיק הארכת תקופת ההתיישנות, בהיות הנפגע קטין, ובהתאם לסעיף 10 לחוק ההתיישנות".

(בש"א 3428/04 ת"א (שלום נצרת) 2796/04 מסדר פאטי ביני פראטללי ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי (3/3/05)).

דברים אלה ישימים בענייננו, ובהתאם להם, התובע יכול להיבנות מהוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, בדיוק כשם שגב' גדז' יכולה להיבנות ממנה, ובהתחשב בכך שגב' גדז' ילידת שנת 1984, הרי שתביעתו לא התיישנה.

הבקשה נדחית.

הנתבעות ישאו בהוצאות בסך 7,000 ש"ח.

ניתנה היום ט"ו בשבט, תשס"ח (22 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.